אחרי מות-קדושים: למה אהבה מתחילה דווקא בגבולות?
- Apr 24
- 2 min read
גם השבוע אנו קוראים 2 פרשות: 'אחרי מות' ו'קדושים'
בשתיהן יש עיסוק בגבולות, גבולות שמגדירים מהי קרבה נכונה.
בפרשת אחרי מות מופיעה רשימה מפורטת של מערכות יחסים אסורות:
"ערוות אביך וערוות אמך לא תגלה..", "ערוות אחותך..", "ערוות אשת רעך.." ועוד..
אם נסתכל על זה לעומק, התורה לא רק אוסרת מעשים, היא שומרת על מבנה.
היא מפרידה בין סוגים שונים של קשרים: קשר הורי, קשר אחאי, קשר זוגי.
כל קשר מקבל מקום מוגדר, עם גבולות ברורים.
אם תרצו, אפשר להדגים את זה מתחום הגיאומטריה: גבולות המשולש או הריבוע, אינם מגבילים אותו, אלא יוצרים את זהותו. בלעדיהם לא היה למרחב הזה שם או צורה.
זה שלב ראשון, בסיסי מאוד: לא כל מערכת יחסים יכולה להפוך לכל סוג של קרבה.
יש הבחנה.
ואז מגיעה פרשת קדושים, ואיתה הקריאה הגדולה:
"ואהבת לרעך כמוך" זו שרבי עקיבא אמר עליה שהיא "כלל גדול בתורה". לא 'עוד מצווה מני רבות..'
כאן מתרחש המעבר העדין: אחרי שהגדרנו גבולות ברורים בין סוגי הקשרים,
ננסה להבין איך נראית אהבה בתוך קשר נכון.
אחד המושגים המרכזיים בטיפול זוגי נקרא: דיפרנציאציה.
דיפרנציאציה היא היכולת להיות בקשר קרוב מצד אחד, ויחד עם זאת, לא לאבד את הזהות האישית שלי בתוכו.
זה לא הגבול בין סוגי הקשרים, אותם הזכרנו בתחילה, אלא הגבול שבתוך הקשר הזוגי עצמו: איפה אני נגמרת ואיפה אתה מתחיל.
שבמבט עמוק, זה בעצם המשך ישיר של אותו רעיון.
כי אם אין הבחנה בין סוגי קשרים אז הכול מתערבב.
ואם אין הבחנה ביננו, בתוך הקשר, גם שם הכול מתערבב.
במילים אחרות:
התורה מתחילה בללמד אותנו להבדיל בין מערכות יחסים שונות,
וממשיכה בללמד אותנו להבדיל בתוך מערכת יחסים אחת.
כי אהבה איננה התמזגות מוחלטת.
אך היא גם לא שמירה נוקשה על מרחק.
היא היכולת להיות קרוב, מבלי להיבלע.
בקליניקה זה עולה בצורה מאוד מוחשית:
יש זוגות שמרגישים קרובים מאוד, אבל אחד מהם הולך שם, מבלי לשים לב, לאיבוד.
אין מקום לרצונות שלו, לקול שלו..
ויש זוגות ששומרים על עצמם כל כך, עד שאין ביניהם כמעט מפגש.
האתגר הוא לא ללכת לקצה אחד, אלא להחזיק יחד את המתח.
נסו לחשוב,
האם בתוך הקשר הכי קרוב שלכם יש מקום שבו אתם מרגישים קצת נעלמים, או נאלמים.
או לחילופין שומרים על מרחק רב מידי כדי לא להתערבב?
בהצלחה!
רוצים לקבל את התכנים כל שבוע?
Comments