פרשת ויקרא - כשאהבה מפסיקה לקרות ומתחילה להיקרא

ספר ויקרא, שנתחיל השבוע, נראה במבט ראשון כקובץ חוקים טכני העוסק בקרבנות ובמקדש.

אבל אם נתבונן בו דרך עיניים של קשר וזוגיות, אפשר למצוא בו 'פרוטוקול' ליצירת אינטימיות.

הפרשה פותחת במילים: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד.." כאשר האות א' קטנה באופן משמעותי משאר האותיות.  

חז"ל דורשים כי משה רבנו, בענוותנותו, ביקש לכתוב "ויקר" - שזו לשון המבטאת ארעיות ומקריות, כאילו המפגש עם ה' פשוט "קרה" לו, במקרה.

אך ה' התעקש לכתוב "ויקרא" שזו לשון המבטאת חיבה והזמנה אישית. 

כפשרה ביניהם, נכתבה א' קטנה.

במרחב הזוגי, אנו נעים לעיתים קרובות בין ה"ויקר" ל"ויקרא".

ה"ויקר" הוא השגרה השוחקת, המקריות שבה אנו חולפים זה לצד זו במטבח או בסידורים וכו'.

ה"ויקרא", לעומת זאת, היא הקריאה המודעת: לעצור, להביט בעיניים, להזמין את בן הזוג אל עולמנו הפנימי.

ה-א' הקטנה מלמדת אותנו רעיון עמוק:

כדי ליצור 'קריאה' אמיתית, עלינו לצמצם מעט את ה-א' שלנו, את האגו, את הצורך להיות צודקים כל הזמן ולפנות מקום לאחר.

גם שורש המילה 'קרבן' (ק,ר,ב) שעוד נתקל בו הרבה בחומש הזה (ק,ר,ב), אינו מבטא מחיקה או ויתור כואב, אלא 'קרבה'.

בעולם הטיפול אנחנו יודעים שאי אפשר להשיג קרבה מבלי 'להקריב' משהו.

אם זה את ההגנות שלנו, את מעטפת הציניות, או את הפנטזיה שבן הזוג שלנו יהיה בדיוק כפי שדמיינו.

בפרשה מפורטים סוגים שונים של קרבנות: עולה, חטאת, שלמים.

בדומה לכך, גם בזוגיות יש זמנים שונים:

יש רגעים שבהם עלינו להביא "קרבן חטאת" - שזו היכולת לבקש סליחה כנה על פגיעה.

יש רגעים של "שלמים" - בהם הקשר זורם ושמחה והודיה פשוטה ממלאת את הבית.

וישנם גם רגעים של "עולה" -  רגעים שבהם אנו מתעלים מעל הצרכים האישיים שלנו ומתמסרים באופן מלא למען הצלחת הקשר או למען בן הזוג, מבלי לצפות לתמורה מיידית או לרווח אישי.

המלצה לשבוע הקרוב:

נסו לשים לב ל'קריאות' הקטנות של בן/בת הזוג.

האם כשהוא משתף במשהו שקרה לו, אתם עונים ב'ויקר' (תגובה אגבית) או ב'ויקרא' (הקשבה מלאה)?

צמצום קטן של ה-א' האישית שלכם לטובת ה-אנחנו, הוא בעז"ה האש שתמיד תוקד על המזבח שלכם ולא תכבה.

בהצלחה!

רוצים לקבל את התכנים כל שבוע?

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה הקליקו כאן