חיי שרה - לדעת לשחרר, כדי לאפשר חיים חדשים

פרשת חיי שרה פותחת בתיאור פטירת שרה וקבורתה במערת המכפלה.

דווקא באותו רגע של סיום, מתחילים חייו החדשים של יצחק בנה.

רק אחרי הקבורה מגיע סיפור הנישואין עם רבקה,

כאילו התורה מלמדת אותנו שהיכולת להיפרד מהעבר, מהאֵם,

מהדמות ששמרה והגנה עלינו, היא אחד התנאים המרכזיים ליצירת קשר זוגי חדש ובריא.

קצת מזכיר לנו פסוק נוסף שאנחנו מכירים בהקשר הזה, מפרשת בראשית: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.." כדי להתחבר באמת, צריך לדעת קודם להיפרד.

נחזור לפרשתנו, "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ"

רש״י מפרש: כשנכנסה רבקה לאוהל, חזרו שלושת הברכות שהיו בימי שרה:

ענן קשור על האוהל, ברכה בעיסה, ונר שלא כבה.

כלומר, רק כשהייתה במקום נוכחות נשית חדשה, יכול היה יצחק לחוות שוב את הברכה והשמחה בבית.

הוא לא ביקש מרבקה להיות שרה, הוא אפשר לה להיות היא עצמה, ומתוך זה חזרו אליו החיים.

בזוגיות, זה קורה כל הזמן, כדי לאהוב באמת, אנחנו צריכים לדעת לשחרר.

לשחרר דימויים איך זוגיות אמורה להיראות או איך הגבר/האישה האולטימטיביים אמורים לנהוג.

לשחרר ציפיות נוקשות מבני הזוג, כי ציפייה כזו מסתיימת לרוב באכזבה מהצד המצפה ואשמה מהצד שלא עומד בציפיות.

ולשחרר כאב ישן ודפוסי ילדות שמביאים אותנו לשחזר בדיוק את מה שפעם כאב לנו.

"וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" - יצחק מתנחם על שרה אימו.

הוא משלים עם העובדה שהיא איננה. נחמה איננה שכחה.

הוא לא מוחק את שרה ולא מדחיק את זכרה.

הוא נותן לזיכרון מקום יציב וברור כזה שלא משתלט על ההווה.

ורק אז הוא פנוי לראות את רבקה, כפי שהיא באמת.

זה מה שמאפשר לאהבה חדשה להיוולד.

אולי זו המשימה שלנו בכל קשר:

להבין מה מהעבר שלנו מוזמן להמשיך איתנו ומה כבר מבקש להישאר מאחור.

מהו אותו 'אוהל שרה' שאנחנו עדיין נאחזים בו במקום לפנות מקום לרבקה.

איזה דפוס ישן מהבית אתם ממשיכים להחזיק בזוגיות ואולי הייתם רוצים לפנות לו מקום חדש?

בהצלחה!

רוצים לקבל את התכנים כל שבוע?

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה הקליקו כאן