פרשת דברים -אל תעירו, תעוררו..

מכירים את זה שהביקורת מגיעה מאהבה, אבל נשמעת יותר כמו התקפה?

בפרשתנו, משה רבנו עומד מול עם ישראל ומתחיל את נאום הפרידה שלו.

זהו רגע של סיכום, אחרי ארבעים שנות מסע משותף.

מסע מעבדות לחירות, מארץ זרה לארץ המובטחת. הרבה כישלונות, ניסים, ומהמורות בדרך.

משה, המנהיג שראה הכל, רוצה לסכם, רגע לפני שהוא מעביר את שרביט ההנהגה ליהושוע בן נון, ממשיך דרכו.

הוא יכל לפתוח בביקורת, שלא לומר, ב"ביקורת בונה", בהמלצות איך ללמוד מן הטעויות שנעשו, להמשך הדרך וכו', אבל במקום זאת, הוא בוחר לרמוז:

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.."

רש"י מסביר שכל שמות המקומות המוזכרים בפסוק הזה מרמזים לאיזשהו חטא שחטאו בדרך:

'וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן' - רמז שהתלוננו על המן,

'וַחֲצֵרֹת' - מחלוקת קרח ועדתו,

'וְדִי זָהָב' - רמז לחטא העגל שעשו מזהב.

משה לא אומר להם במפורש: "חטאתם! עוויתם! פשעתם! "

אלא הוא רומז על כך, מדבר בעדינות, מפני כבודן של ישראל.

וזה מעניין כי בהמשך הפרק משה כן מוכיח אותם בלשון ברורה ומפורשת. אבל הוא לא מתחיל שם. הוא פותח בעדינות, כמו רוצה לבדוק אם יש קרקע לשיחה, אם אפשר לגעת בנקודות רגישות.

זו חכמה אנושית עמוקה, לדעת להתחיל לאט, בעדינות.

גם בזוגיות, הרבה פעמים יש לנו מה להעיר. משהו מציק לנו.

אבל אז, רגע לפני שאנחנו אומרים הכל, כדאי שנבדוק 3 דברים:

האם זה הרגע הנכון?

האם אנחנו מסוגלים לומר את זה בצורה מכבדת? או שאנחנו נסערים מידי?

והאם זה המקום המתאים, מקום שמאפשר הקשבה? 

אנחנו יודעים שהרבה פעמים מה שפוגע הוא לא התוכן אלא הצורה.

אותן מילים  אם ייאמרו בכעס או בבוז, יכאיבו.

אבל אם נבחר רגע ומקום מתאימים ונדבר בגילוי לב ולא בהאשמה, נוכל לגעת בלב.

קחו נושא שניסיתם לשתף בו בעבר ולא הצלחתם, ונסו לשתף בו את בן/בת הזוג מחדש.

אך הפעם, בחרו את הזמן, הטון והמקום כדי לשתף את מה שעל לבכם..

בהצלחה!  

רוצים לקבל את התכנים כל שבוע?

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה הקליקו כאן