פרשת תצווה - אמנות הצמצום, כשוויתור הופך לעוצמה
- 15 hours ago
- 2 min read
בפרשת תצווה אנחנו רואים משהו חריג.
זו הפרשה היחידה מאז לידתו של משה שבה שמו של משה איננו מופיע כלל.
אנחנו רגילים לפסוקים בהם הקב"ה פונה למשה: "וידבר ה’ אל משה לאמר", או "ויאמר ה' אל משה" ואילו כאן, משה נעלם.
הקב"ה פונה אליו, אבל בלשון חריגה: "ואתה תצווה", "ואתה הקרב אליך.." מבלי להזכיר את שמו.
לעומת שמו של אהרון שמופיע 37 (!) פעמים, מספר חריג גם הוא.
אחת התיאוריות שאני מתחברת אליה, היא תיאוריית הצמצום של פרופ' מרדכי רוטנברג, בה הוא מדבר על היכולת של אדם בעל נוכחות, קול או כוח לצמצם את עצמו בכדי לאפשר לאחר להיות.
זו לא היעלמות, אלא נסיגה מודעת.
זה לא ביטול עצמי, אלא פינוי מקום.
צמצום איננו תפקיד קבוע בקשר.
זה לא שצד אחד "מצטמצם" ונותן לשני לתפוס את מקומו לתמיד.
אלא זו תנועה דינמית, משתנה, בהתאם לצרכי הרגע.
משה הוא הדמות הדומיננטית בתורה. יש לו קול, הנהגה, הוא מביא את דבר ה' אל העם.
ודווקא כאן, כשהתפקיד של אהרן ככהן גדול במשכן עומד להתברר,
משה כמו עובר לנוכחות שקטה יותר. מבלי להיות במרכז.
שמו נעלם מהפרשה ונותן מקום מרכזי לאחיו אהרון.
ברור שזה לא מתוך חולשה, אלא דווקא מתוך יציבות.
הוא יודע שהקשר יכול לשאת גם רגעים שבהם הוא זז צעד לאחור.
זה ריקוד שיכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני הקשרים. וכמובן גם בזוגיות.
כשכל צד, יודע לצמצם את עצמו כשיש צורך, מול האחר,
מה שמביא לכך שהאחר חווה תחושת 'ראויות' - גם אני ראוי למקום, לנוכחות, לתפקיד.
לעומת זאת, כשאין ראויות, יש יותר סיכוי שיופיעו תחושות של מאבקים וניסיונות הקטנה אחד של השני.
שאלו את עצמכם:
איפה בקשר אני יכול/ה מעט לצמצם את עצמי?
לא כי אני טועה, אלא כי יש עוד מישהו שצריך מקום.
ואולי הפוך,
היכן אני זקוק/ה לאישור פנימי של ראויות בכדי להעז לנכוח מעט יותר לצד מי שמולי?
בהצלחה!
רוצים לקבל את התכנים כל שבוע?
Comments